מזונה עד אמזונה - ייצוגי נשים וסוגיות מגדר במחזאות ישראלית (תקציר)

 

מחקר זה שם לו למטרה לבחון טקסטים של מחזות מקור, דרמה ישראלית, בתיאטרון רפרטוארי מרכזי - התיאטרון הקאמרי- לאורך כשני עשורים: 1982-2001. התשתית התיאורטית למחקר זה מתבססת על ביקורת פמיניסטית בתחום התיאטרון, בעיקר מהפרמטרים של הפמיניזם הליברלי, אך תוך הבחנה בהערות-אפשרויות-אלטרנטיבות של ביקורת הפמיניזם הרדיקלי לחלק מהנושאים הנדונים בכל פרק. המתווה התיאורטי המרכזי לשיטת העיון מתבסס על תיאוריית "החוקרת כקוראת/כצופה פמיניסטית".
 

העיון בטקסטים מתבצע מתוך פרספקטיבה של ביקורת פמיניסטית במטרה לבחון מספר סוגיות בתחום ייצוג הדמויות הנשיות בפרט, ואת אופן השיקוף של נושאים ודילמות מתחום יחסי המגדר בכלל. המחקר כולל הבחנה בין מחזאות שנכתבה על ידי גברים למחזאות שנכתבה על ידי נשים.

הקריטריונים לבחירת הקורפוס הנבחן, רפרטואר מחזות המקור בתיאטרון הקאמרי, מבוססים על מספר הנחות יסוד אשר מפורטות ומובהרות במבוא, ובחלק א'- החלק התיאורטי של המחקר:

- קיימת זיקה בין התיאטרון והדרמה הנכתבת עבורו לבין החברה ביחסי שיקוף-עיצוב, הן בשאיבה מחומרי המציאות המוכרת והן בתרומה לעיצובה, בין אם באופן המייצג ומשמר אותה ובין אם באופן החותר לעורר, להתסיס ולשנות את החברה, או תופעות בתוכה.

התיאטרון הרפרטוארי בישראל, כפונקציה אמנותית-חברתית מובהקת, מרבה בהפקת מחזאות מקורית אשר מתבררת כפופולארית מאד לאורך שנים, ולכן גם אפקטיבית מאד - הן במקומו של התיאטרון, והן ברחבי הפריפריה, אליה הוא נפוץ במפעלות "אמנות לעם". התיאטרון משמש כמוסד תרבותי, אשר מחד - משקף, במערכת הייצוגים והערכים החברתיים המשתקפים במחזות, נורמות ומוסכמות חברתיות, ומאידך - גם משפיע ועוזר להמשיך ולקבע קונסנזוס רעיוני-חברתי.         

- מחזאות המקור נתפסת, על פי המחקר וסיכומי נתונים שוטפים, על ידי קהל הנמענים/ות כמקור התייחסות וחיבור למציאות החברתית המקומית.

- התיאטרון הקאמרי נבחר כפרדיגמה בשל מאפייניו כתיאטרון אשר מתייחס במוצהר לזיקה בין התיאטרון לחברה, כתיאטרון מרכזי אשר מגיע גם לפריפריה, ובשל מכלול נתונים המעידים על מספר רב של מחזות מקור, מספר רב יחסי של מחזאיות הנמנות בשנים האחרונות על כותבי/ות רפרטואר המקור, ורמת תפוצה ופופולריות גבוהה על פי סיכומי פעילות התיאטרונים. פרוט של מחקרים ונתונים על "אופיו" של התיאטרון הקאמרי ימצא בפרק המוקדש להנמקת הבחירה בו כפרדיגמה, ובנספח שצורף לקראת סיום המחקר, המכיל את נימוקי ועדת השופטים שהעניקה לתיאטרון הקאמרי פרס על מפעל חיים לשנת 2005.

- השנים שנבחרו כמסגרת הזמן בה נכתבו הטקסטים הנבחנים הן השנים בהם מחלחל לחברה הישראלית, באיחור מה מהמתרחש בעולם, השיח בנושאי פמיניזם ומיגדר הן כאידיאולוגיה חברתית-פוליטית והן כמתודה ביקורתית ותחום ידע אקדמי. אלה הן שנים בהן מתפשט השיח הפמיניסטי במודעות הציבורית גם דרך אמצעי התקשורת, ספרות אקדמית-פופולרית, ריבוי ימי עיון ופעילות פוליטית גם ברמת הפוליטיקה הממוסדת, בתוך המפלגות ובכנסת, בחקיקה ובמאמצי אכיפה, וגם בארגוני נשים חוץ-פרלמנטריים.

בשנים אלה פועל בישראל תיאטרון שוליים קבוע, פסטיבל עכו. בחינה כוללת של תכניות הפסטיבל ושל המאמרים המלווים את המחזות-הצגות לאורך שנים אלה בפסטיבל עכו, מגלה כי במסגרת תיאטרלית זו, אשר מטבעה נחשבת כאוונגרדית, חתרנית וביקורתית, באות לביטוי בהצגות, כמעט מראשית קיומו של הפסטיבל, סוגיות ייצוג ודילמות מיגדריות, כנושא חברתי. מאמרי הסקירה והביקורת כוללים גילויי מודעות ושימוש בטרמינולוגיה מתחום הביקורת הפמיניסטית. פרק מסכם בעניין זה (4) נועד לשמש כרקע אשר מציב את ה"פוטנציאל" ואת "הוכחת האפשרות" לייצג את הפרספקטיבה הביקורתית הפמיניסטית בתיאטרון הישראלי, בין אם בריבוי "משתתפות" בעשייה התיאטרונית ובין אם ברמת התכנים. כמו כן מתברר שבמקרים מסוימים, עם הצלחתן של הצגות שזכו בפרסים ונהנו מאהדת הקהל והביקורת, הוא מהווה מעין "גשר" ו"משפך" לזליגה בין השוליים למרכז.

על רקע כל הנאמר לעיל בוחן מחקר זה באיזו מידה ובאיזה אופן משמר התיאטרון הרפרטוארי, שבו רוב בולט למחזאות הנכתבת בידי גברים, קונסנזוס ואידיאולוגיה (שקופה, "בלתי נראית", כביכול) בנושאי מיגדר, כמו : עיצוב הייצוג של תפקידי נשים-גברים בהקשר לסטריאוטיפים מיגדריים; מקומם של גברים ונשים בנרטיב הדרמטי (סוביקט/אוביקט) ומקומם בחלל הדרמטי (פנים/חוץ – פיזי, ופוליטי- חברתי); מערכות היחסים נשים-גברים - הן הקונקרטיות והן יחסי הכוח; תימאטיקות שמזוהות בתיאוריות המיגדר כמקבעות תפישות פטריארכליות של חוסר שיוויון חברתי וייצוגי.   

המחקר רוצה לבחון בראייה ביקורתית, כאמור, את התיאטרון הרפרטוארי, לצורך בדיקת עולם הערכים המיגדרי בו, ולבדיקת אופן המימוש (או לא) של הפוטנציאל הגדול שיש לתיאטרון לחשיפה ולעיצוב של פוליטיקת הזהות והמיגדר. וזאת, מתוך הנחת היסוד, כאמור, שהתיאטרון הרפרטוארי מייצג את הזרם המרכזי של תרבות התיאטרון, ולכן קרוב לוודאי שהוא משקף ומכונן את התפישות ההגמוניות של החברה והתרבות בהן הוא פועל. קרוב לוודאי שבו – לעומת הפרינג', תיאטרון השוליים – יקבע הקונסנזוס השמרני מכיוון שהוא יציג בעיקר מחזות שכתבו גברים מפרספקטיבה גברית ויספק בצורתו ובתכניו ובמסריו את מה שהחברה והתרבות מסוגלים להכיל.

בתיאטרון הרפרטוארי, המחזאות הנכתבת בידי נשים מעטה יחסית ומשקפת את הקושי שבחדירת נשים למרכז התרבותי אשר משפיע על הקונסנזוס החברתי. וזאת, לעומת קבוצת הביקורת, בתיאטרון השוליים- פסטיבל עכו, שבו, כאמור, בולטת נוכחות הנשים בכל תחומי ההפקה.

חקירת המחזאות הנשית בוחנת בעבודה באיזו מידה היא עצמה חדורת ערכים ונורמות ייצוג של ההגמוניה הפטריאכלית (כחלק מהמחיר של התקבלות ל"מיין-סטרים"); ובאיזו מידה היא מכילה עיצובים, הבחנות או מסרים שבקריאה חתרנית עשויים לגלות את שונותה מהמחזאות הגברית.

בשנים האחרונות, במיוחד ממחצית שנות ה- 90 חודרות יותר מחזאיות לקורפוס של מחזות הרפרטואר. ההנחה שנבחנה במחקר, ובחלקה הגדול אף מאושרת היא שההצלחה של מחזותיהן (עפ"י נתוני ההרצות והצפייה, כמימד של תפוצה והשפעה) היא פונקציה של התאמתן באופן חלקי לקונסנזוס החברתי הפטריאכלי השמרני, מחד, ומאידך, חלק מהיצירות שנכתבו בידי נשים משקפות מבנים דרמטיים, עיצובים ומסרים חתרניים על-פי הבחנות פמיניסטיות. הדבר משקף יותר חיבור/זליגה מן השוליים אל הזרם המרכזי (מיין-סטרים) בתיאטרון; יותר העזה ברמת התכנים והמודעות הפמניסטית של הכותבות ושינויים ב"הלך הרוח התקופתי" שמפתחים סובלנות ואף אהדה לקבלת המגמות הללו.

 

התשתית התיאורטית למחקר זה מתבססת על ביקורת פמיניסטית בתחום התיאטרון, בעיקר מהפרמטרים של הפמיניזם הליברלי, אך תוך הבחנה בהערות-אפשרויות-אלטרנטיבות של ביקורת הפמיניזם הרדיקלי לחלק מהנושאים הנדונים בכל פרק. 

המתווה התיאורטי המרכזי לשיטת העיון מתבסס על תיאוריית "החוקרת כקוראת/כצופה פמיניסטית".